על דיכאון אחרי לידה ואיך נתמודד באימון

הי. איך את מרגישה?

לא כתבתי המון זמן.

לא הצלחתי.

אני בטוחה שאת מרגישה כמוני. הקושי להתקדם הלאה, להתקדם לאן? יש ככ הרבה שהחיים שלהם קפאו.

לרגל חג ההודיה נסענו עם חברים ישראלים לבקתה באגם, כדי להתאוורר יחד. לא בטוחה שהצלחנו.

אבל זה היה חשוב.

וגם חלק מהאגם קפא. בהלימה מלאה לתחושה שלנו.

בימים האחרונים הקלטתי מחדש הרצאה בנושא "שיקום גוף לאחר לידה דרך אימון".

אני רוצה לשתף אותך בנושא אחד משמעותי והכרחי לאימון נשים אחרי לידה.

דכדוך ודכאון אחרי לידה, ואיך את מתמודדת באימון

בייבי בלוז או "דכדוך אחרי לידה", היא תופעה נפוצה מאוד (מאוד, מאוד, מאוד) בקרב נשים לאחר לידה, המאופיינת במצבי רוח משתנים ועצב בלתי מוסבר שנוחת לפרקים על האישה. בייבי בלוז נחשב "קל" יותר מדכאון אחרי לידה ובד"כ ימשך "רק" כמה שבועות לאחר הלידה. אני כותבת במרכאות, כי לאישה אחרי לידה אין יכולת לחזות את העתיד, ולאבחן ממקום הימצאה שזה "רק" דכדוך. באותם הרגעים בהם היא מתמודדת עם כובד רגשי ועצב, הם כבדים ומעיקים ומקשים על תפקוד וגורמים לקושי וכעס ואי נוחות עצומה, היא לא מבינה מה לא בסדר איתה, למה היא לא שמחה, אולי תאשים את עצמה שהיא לא שמחה על התינוק, וכו.

דכאון אחרי לידה הוא תופעה נפוצה לא פחות, ויכולה להתאפיין בקשיי תפקוד, חוסר הערכה עצמית, עצב, דחיה של הגוף, דחיה של התינוק, חוסר תיאבון, חוסר שמחה ועוד ועוד.

מערכת הבריאות ערה לתופעות הבייבי בלוז והדכאון, ומנסה לאתר אותן דרך מנגנונים שונים כמו שאלון לאיתור דכאון של טיפת חלב. אולם מניסיון אישי, השאלונים הללו לעיתים מפספסים. נשים שרגילות להציג לעולם חוזק, עוצמה, לא ידעו או לא יצליחו, לחוש את הפגיעות והקושי שהן חוות, ובטח שלא ברמה מספקת כדי לשתף אחרים. אישית בכל פעם שמילאתי את השאלון אלה בדיוק היו הרגעים האופטימיים והחיוביים שלי. אני? בדכאון? איזה בדיחה.

כמי שילדה פעמיים וחוותה דיכאון שלא אובחן במשך כמעט שנה, וכמאמנת לנשים אחרי לידה, אני מבינה היום כמה חשוב התפקיד שלי בחיים שלה. אצלי זו הייתה אישה יקרה ששמה לי מראה - היא הייתה ישירה איתי מספיק כדי לשמוע את הכאב שלי ולומר לי - את לא בטוב. לא מגיע לך לחיות ככה. לכי לפסיכולוגית, אני אעזור לך למצוא.

אנחנו יכולות להיות האישה הזו עבור המתאמנת שלנו.

נקודת המבט שלנו על המתאמנת היא אופטימלית כדי לעזור לה. אנחנו כבר מכירות די טוב, יש אמון הדדי שנבנה על חודשים של תירגול. בשונה מבן.ת הזוג שבבית וכנראה חווים עומס רגשי משלו.ה, בשונה מהסבים והסבתות שמלאי התרגשות מהנכד.ה החדש, אנחנו שם בשבילה. ויכולות להסתכל עליה באובייקטיביות, לשאול אותה איך היא, ולחפש בין השורות האם היא באמת בסדר.

יצא לי לתת את הטלפון של הפסיכולוגית שלי כמה פעמים. יש מתאמנת אחת שזכורה לי במיוחד, הייתה לי איתה היכרות מוקדמת משיעורי ההריון וכשפגשתי אותה בשיעורי שיקום אחרי לידה הרגשתי משהו לא טוב. תשובות קצרות, לא שמחות, האשמה עצמית כבדה- איך אני לא מסוגלת להתמודד ולמה האחרות כן וכו', אנרגיה מאוד לא חיונית. ביקשתי ממנה שתשאר כמה דקות אחרי השיעור, ובשיחה אחת על אחת ביקשתי שתשתף איך היא. הסתכלתי לה בעיניים ואמרתי לה בכנות שאני מרגישה שהיא לא בטוב. היא לא נראית לי אותו הדבר. האם היא מטפלת בזה.

בדיעבד זה היה ככ במקום. היא הייתה בדכאון, והשיחה בינינו הביאה אותה לפנות לפסיכולוגית שלי, להכיר בדיכאון, להודות בו, ולהתחיל להתמודד איתו.

יש לנו פריווילגיה ענקית - התדירות.

אנחנו פוגשות את המתאמנות שלנו לרוב בתדירות גבוהה הרבה יותר ממה שהיא נפגשת עם כל איש.ת מקצוע.

תדירות המפגשים עוזרת לנו להרגיש בנוח אחת עם השניה. ויכולה להיות קריטית - כשהיא צריכה עזרה מקצועית. אנחנו יכולות להיות אלו שרואות אותה, ומפנות אותה, ודואגות שהיא לא תשכח את עצמה ותדאג לטפל בעצמה.

אני מצרפת כאן קישור לשאלון לאבחון דיכאון אחרי לידה. אם יש לכן מחשבה לגבי אחת המתאמנות שלכן - שלחו לה. https://www.briah.org/coronabirth.

בנוסף- מי שנושא אימון נשים לאחר לידה מעניין אותה מוזמנת לרכוש את ההרצאה המלאה, כ90 דק' העוסקות בהיבטים הגופניים והרגשיים שבאימון אישה לאחר לידה, וכיצד ניתן לסייע לה להשתקם דרך האימון. עלות ההרצאה 65 ש"ח, הלינק פה-

לינק להרצאה

למי מכן שמעוניינת להצטרף לשיעורי זום, כרגע לא ביום קבוע, וכרגע לא בתשלום - עד שיהיו לי הכוחות למסד את הסיפור הזה. הצטרפו בלינק. אנחנו נפגשות אחת לשבוע כדי לנשום ולנוע יחד, והלתאושש יחד.

שיעורי זום לזכר תמרי

ואי אפשר בלי מילה על תמרי.

אני חיה, נושמת וחושבת עליה כל הזמן.

ורואה את הילדים שלי, שהדמיון בינם לבין הילדים שלה פשוט קשה לעיכול.

ורואה הרבה ממנה בהם. בחינוך שאני נותנת להם.

הרבה מאוד מהאהבה שיש לי לתת לאנשים - קיבלתי ממנה.

אהובה שלי

אני כל כך מתגעגעת אליך.

בכל יום יש רגע של השלמה ורגע אחריו אני רואה תמונה שלך או סרטון או הודעה, והנשימה נעצרת כי את כל כך חיה. וג'וני. זה היה כל כך לא מזמן.

היו לה משפטים כמו "התקווה מדבקת" ו"הטוב האנושי המשותף" שתמיד חייכתי לעצמי כשראיתי אותם, כי הרגשתי קצת צינית לגביהם. ועכשיו אני מרגישה שאם אצליח לחזור לחיים זה יהיה בזכות האמונה בטוב. ומאיפה להביא את הכוחות האלה להאמין בטוב?

בתמונה- מהחתימה על הכתובה שלנו. היא עם הצחוק המתגלגל שלה הייתה כוכבת האירוע.

לזכר תמרי, ג'וני, ארבלי, שחרונה, עומריקי. אהובי ליבי שנרצחו ב7/10.