החיים החדשים שלי

לפני שבוע עלינו על מטוס לניו יורק, ומשם יצאנו למסע של 24 שעות עם שני ילדים (חמודים), כלבה (ענקית), עיכוב בנחיתה, עיכוב בקבלת הרכבים, 5 שעות של נסיעה. והגענו.

בתמונה- העגלה שתמיד מצילה אותנו, האוזניות החדשות, ילד שאוהב שמלות, הטיסה. הדיילת אמרה לי- מכל הנוסעים, הכלבה שלך היא הנוסעת הכי טובה שהייתה לנו

הכל ירוק פה

עצים, יערות, דשא. מהבית פותחים דלת זכוכית ענקית למדשאה עצומה ומלאה טבע.

לפני כמה ימים אמא שלי התעוררה מציוצים של ארנבת.

ג'אלה כל שניה נובחת בגלל כל המכרסמים הלא מזוהים שרצים לה בדשא.

שקדי ישבה מעל לחצי שעה ליד מחילה של סנאי (ואלוהים יודע מי עוד) וביקשה שלא נקרא או תקרב אליה כדי לא להרעיש- היא רוצה שהוא יטפס עליה ואז היא תאמץ אותו.

בתמונה- הטבע שממש פה בחוץ- הנחל, האגם, יער קטן, מפל, וילדה יושבת וממתינה לסנאי

וואו. לא ציפיתי.

היינו אמורים להגיע לדירה מרוהטת. ברגע האחרון ההסכם עם המשפחה שגרה פה לפנינו בוטל והגענו לדירה ריקה.

השכנים הנהדרים שלנו (לאיזה קהילה הגענו!!!!) השאילו כל אחד מזרון וככה הסתדרנו, וביום השני התחלנו לסדר את הבית שלנו.

יש פה המון חנויות יד שניה מדהימות, עם הכל: מריהוט מהמאה הקודמת ועד פחי אשפה ומגבות. וככה, בסכום מינימלי, ובלי לקנות כמעט חדש- סידרנו לנו בית. איזה מזל שלא קנינו מהדיירים הקודמים. יש פה הרגשה של בית.

אנחנו גרים בשכונה קטהנ שבנויה על מדשאות ענקיות, ויער סביבנו. וכמעט כל השכנים ישראלים. רשת תמיכה ענקית. וככה, במעבר חד מבבלי- הלא-ככ-קהילתית, מצאנו את עצמנו בוהים בהלם בילדים שלנו משחקים עם עוד 5 ילדים, וההורים שלהם, אצלנו בסלון, יומיים אחרי שהגענו. זה מרגש.

בתמונה- קצת מהבית. המכתבה והספריה מ1920 מהמעונות של אוניברסיטת קורנל. וגם הילדים בחצר עם ילדי השכנים

המשלחת

הגענו לארהב- עמית ואני, שני הילדים, ג'אלה הכלבה, אמא שלי, ואבא של עמית.

סיטואציה די מצחיקה. כי כולם כל הזמן קראו להם סבא וסבתא, מה שבאמת נכון- רק שהם לא זוג.

הנוכחות שלהם הפכה את הנחיתה לרכה בהרבה, ביחד נרתמנו למשימת הפיכת הבית לבית. ואתמול שניהם עזבו, כל אחד לתכניותיו. ואנחנו מתחילים לחיות את החיים העצמאיים שלנו.

בתמונות- משלחת החלוץ- עם סבא וסבתא.

ומה יהיה איתי

הילדים ילכו לגן. עמית ילך ללימודים. ומה אני אעשה פה. אמאלה.

מהארץ היה קל להיות גיבורה. יש לי את הכשרת המדריכות שלי לאימון נשים בהריון ואחרי לידה- זה כיף לי, זו שליחות, זה שומר אותי בכשירות, וזו משכורת.

מהארץ היה לי ברור שאעשה שיעורי זום. פער השעות הוא אפשרי, הילדים יהיו בגן יומיים שלושה בשבוע.

מהארץ היה לי ברור שאתחיל פודקאסט. כי אין כמו ירוק בשביל לפתוח את היצירתיות.

רק שעכשיו כשאני פה אני קצת מפחדת.

אין לי מושג אם באמת אצליח את כל התכנונים שלי.

אין לי מושג אם אצליח להשאר רלוונטית כשאני פה.

אין לי מושג (:

בינתיים אני בשבועיים פגרה. נתארגן, נתמקם, נארגן את הבית והחיים והלוז. ובעוד שבועיים אני מקווה לחזור עם יותר בטחון- ולעדכן על הרצאות, שיעורים והכשרות.

לאט לאט.

תמשיכו לכתוב לי ולהגיב. התגובות שלכן הופכות את הדבר הזה, הקשר ברשת, לאמיתי.

נתראה בקרוב.

שלכן, עינב