פינת הגוף | אישה בתנועה

כשהייתי בטיול אחרי צבא שברתי את הקרסול. נאלצתי להקדים את הטיסה לארץ, גבס, בלגאן. במקביל נפרדתי במהלך הטיול מבן הזוג שהיה לי ב4 שנים שקדמו לטיול. הייתי תשושה פיזית ונפשית. ואז צצה לה הזדמנות לעשות קורס צלילה באילת, מהרגע להרגע. התייעצתי עם האורטופד המטפל, בהנחה שהוא בחיים לא יתן לי אישור רפואי במצבי. אבל להפתעתי הגמורה, הוא אמר לי- הנפש שלך חשובה לא פחות מהגוף. סעי לקורס, תשמרי על עצמך ותחזרי בריאה ומאוששת. וואו, שיעור ענק לחיים. ובימים האלו, של הסגר, עם שני זעטוטים שגוזלים לי כל רגע נשימה פנוי, הבנתי שאני חייבת לחזור לנוע. ולא פיזית ולא טכנית אין לי. אין לי משאבים לזה הרגע. אבל החלטתי שאני חייבת לגוף שלי. וחזרתי לרקוד, בתוך כל מגבלת הסגר המטורללת הזו. וכל פעם שאני מסיימת שיעור בחודש האחרון- אני אומרת לעצמי- וואו. זה ככ שווה את זה, זה פשוט מוסיף לי אקסטרה כוחות. מה שאני רוצה לומר פה. שלפעמים מה שנראה לנו כמו התחייבות בלתי אפשרית, כמו דרישה לא נורמלית מהגוף, מעמסה פיזית שאין לנו כוחות אליה. ואפילו אם סיימנו עם גב כואב, ברכיים כואבות, מה לא. לפעמים זה שווה יותר ממה שזה לוקח. ואפשר לדעת רק בדיעבד.

מי שמכירה אותי כמאמנת יודעת שהערך העליון שלי הוא לעודד את המתאמנת להיות קשובה ב100% לגוף. אבל כן, זהו ערך חשוב לא פחות בעיני- להביא את המתאמנת לנקודה שתרומם את הנפש, שתגרום לה להרגיש כמה היא חזקה ומסוגלת. זה ככ ככ מעצים. וזו העצה שלי להיום. לכו למצוא את האיזון בין שני הערכים האלו.

וזו אני עם שקד בסוף ההריון של לוטם