. . .
 

איך ילדה בת 15 נתנה לי כאפת מציאות

חזרתי הביתה רצוצה, 19:30, יום עבודה עמוס מאחוריי ומשמרת השכבת הילדים בפתח.

ב20:30 הביביסיטרית נכנסת, הזמנתי אותה כדי שאצא לרוץ עם ג׳אלה. טוב לי וטוב לג׳אלה.

אבל הילדים עדיין חצי ערים ואני בקצה, ככ בקצה, ככ עייפה. נראה לי שאוותר על התכנית. עכשיו רק נותר לי לספר לביביסיטרית, שחיכתה חצי שעה, שאני שולחת אותה הביתה וסליחה.

ותודה ולהתראות.

בעוד אני מנסחת בראש את משפט הפרידה היא עוצרת אותי ואומרת- יש בשבוע ככ הרבה שעות. מה זה השעתיים שלוש בשבוע שתקחי בשביל עצמך? לכי, אם הם יתעוררו אני אהיה איתם.

הילדה בת 15.

אבל, אני מגמגמת. המזג אוויר ככ מגעיל, ואם שקדי תתעורר שוב..

אז את תסבירי לה כשתחזרי, שאמא הלכה לעשות משהו בשביל עצמה.

וואלק. נעלתי מעלי ספורט ויצאתי עם ג׳אלה לשעה כיפית ככ, חשובה ככ.

כל אדם צריך לפעמים מישהו שיניע אותו, שיעורר אותו לעשות מעשה.

אז הביביסיטרית המקסימה הייתה כזו בשבילי.

ואני אשמח להיות כזו בשבילך. מוזמנת להצטרף לשיעור- בזום או פרונטלי


עינב




2 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול