מכתב לתמרי

ביום שבת, ה7/10, סביב שעות הצהריים, נרצחו אהובי נפשי, תמרי, ג'ונג'ון, ארבלי, שחרונה, עומריקי, ואיתם קרול אמא של ג'ון, משפחת סימן-טוב קדם, בניר עוז.

את תמרי הכרתי בגיל 12, יום לפני תחילת הלימודים בחטיבה בגימנסיה העברית.

פגשתי ילדה מלאת חיים, צמות ארוכות. כל הפנים חיוך. יפהפיה. החיוך הכי יפה שיש.

חיוך של ילדה שמבינה כמה נפח יש לה ביקום. כמה משמעותי הקיום שלה.

התאהבנו, באמת, באותו הרגע. ומשם התחילה מערכת יחסים נדירה, יחידה במינה, שנמשכה 23 שנים.

הקשר שלנו ידע כל כך הרבה

נעורים והתבגרות, אהבות, ריחוק וחיבור, גילויי לב. התבגרנו ביחד עם הקשר.

למדנו להכיר אחת את העומק של השניה.

זו הייתה חברות לא תלויה בדבר. חברות שמכירה את הפגמים ואוהבת את החסרונות.

חברות שנבעה מהחיבור הגדול, האמיתי, שהיה בינינו.

תמרי הייתה בכל נקודה ונקודה בחיים שלי

ליווינו אחת את השניה בהתאהבויות. בהתנסויות מיניות ראשונות. בפרידות. במשברים.

היא תמיד הייתה שם. בכל ציון דרך משמעותי.

כשהכירה את ג'וני ואני את עמיתי, התחברנו כולנו

זו הייתה משאלת הלב שלנו, שלי ושל יעלי ושל תמרי, שגם הילדים שלנו יגדלו יחד. שגם בעוד 50 שנה נהיה הקבוצה הזו. שמחוברת כמו משפחה.

הייתה פשטות בקשר שלנו. נינוחות שנבעה מהידיעה שזה בטוח. שזה לתמיד

היא הייתה חברה ואחות וחלק מהלב שלי.

וג'ונג'ון.

הוא היה חבר כל כך טוב. מחבק, עוטף. מלא אהבה. תמיד מחייך. תמיד נותן תחושה של ביטחון. חבר אמיתי. איש אדמה מוכשר כל כך, מחובר לשדות. הביקור האחרון שלנו בקיבוץ היה לחגוג יחד את שבועות. לראות תצוגה של כל כלי החקלאות שג'ון ניהל במומחיות ובשקט.

אהבתי אותו כל כך. את הקשר שלהם. קשר של כבוד. של הבנה הדדית עמוקה. כ"כ אהבתי את ה"עינבי" שלהם שהיה מלא באהבה, בשמחה על המפגש. עינבי שהוא חיבוק בפני עצמו.

והילדים.

הילדים האהובים האלה.

אני זוכרת בדיוק איפה הייתי כשתמרי שלחה לי הודעה שהיא אחרי האולטרסאונד הראשון בהריון של שחר וארבל. היא שלחה לי "ועינבי.. יש שניים". בהתחלה המשכתי להודעה הבאה שלה, לא קלטתי, חשבתי שראו באולטרסאונד שיניים. אחרי רגע נפל האסימון שיש תאומים. ההתרגשות.

ואני זוכרת בדיוק איפה הייתי כשתמרי ילדה. את התמונות הראשונות מרגע הלידה.

אני זוכרת ממנה כל כך הרבה ושום דבר. כאילו מרוב ניסיונות לשמר את הזכרונות המוח קפא.

אני חושבת על כל הרגעים שיכולתי להיות חברה טובה יותר.

היא הייתה קצת כמו אמא בשבילי. ואני לא שאלתי. ולעולם לא אדע מה היא מרגישה שהייתי בשבילה.

אני רק יודעת שהייתה בקשר הזה אהבה אינסופית. חיבה. הערכה.

לעולם לא אוכל להיפרד ממנה.

יעלי ואני נמשיך להפגש עם הילדים, והיא וג'ונג'ון והילדים תמיד יהיו שם. 5 חורים בלב.

נגדל אותם ביחד ונטייל ביחד ונצבור חוויות ביחד ונזדקן ביחד, והם כל הזמן יהיו איתנו.

ובעוד חמישים שנה עדיין נתנשם בצער על כל זיכרון שהיא לא חלק ממנו.

שהיא הייתה אמורה להיות חלק ממנו.

יש מעט מאוד אנשים בחיים שהופכים להיות עבורינו כל כך משמעותיים.

ככה הייתה בשבילי תמרי. האהבה שלנו תהיה איתי לתמיד. החיוך שלה. ההשראה שקיבלתי ממנה. הביטחון שלה, ילוו אותי, יחזקו אותי, ינחמו אותי ויהיו חלק משמעותי בעיצוב האדם שעוד אהיה.

אני כותבת עליה כבר שלושה ימים. ושום דבר שאני כותבת הוא לא מספיק.

תמרי שלי, ג'ונג'ון, ארבלי, שחרוני, עומריקי

אהובי ליבי

נוחו על משכבכם בשלום

אתם בליבי לנצח

כתבתי הספד.

מוזמנות ומוזמנים לקרוא.

הספד